רובנו כיהודים מכירים את המונחים הבסיסיים של טקס הנישואין אך לא בטוח שאנו מבינים את עומקם של הדברים, על מנת לסדר מונחים בסיסיים אלו בהקשר של הדת היהודית רכזנו עבורכם מידע בסיסי שכל כלה וחתן, המשתייכים לדת היהודת, אמורים להכיר על בוריו.

מטרת מוסד הנישואין לפי התנ"ך הינה שותפות ויצירה. בעבר החתונה אורגנה על ידי הורי החתן והכלה, אך הסכמתה של הכלה התבקשה מבעוד מועד.

חתונה יהודית יכולה להתקיים בכלימות השבוע מלבד יום השבת, חגים יהודים, שלושת השבועות בין ה-17 בתמוז לבין התשיעי באב ותקופת הספירה שבין פסח לבין שבועות (ערבי ל"ג בעומר וכיו"ב). הנוהג הינו שהכלה לבושה לבן, עטופה כיסוי ראש והינומה. יהודי עדות המזרח לובשים בגדים מסורתיים מעוטרים ברקמות וקישוטים. החתנים יכולים ללבוש בגד לבן (קיטל) יחד עם טלית.

לפני טקס החופה, החתן בנוכחות עדים נוקט מעשה של "קניין" – מחויבות הכתובה. מעשה זה מתבצע ע"י לקיחת ממחטה או חפץ אחר מהרבי, הרמת החפץ מעלה והחזרתו. לאחר מכן החתן והעד חותמים על הכתובה. החתן מובל לחופה ע"י שני גברים מקורבים, כשהוא צועד לכיוון מזרח (ירושלים). הכלה מובלת ע"י האימהות, ברוב המקרים לקבלת ברכתו של הרב לפני טקס החופה. לעיתים, הכלה מובלת תוך כדי סיבוב של שבעה מעגלים סביב החתן על מנת להרחיק את הרוחות הרעות.

הכלה עומדת לימינו של החתן והרבי נושא דברי ברכה מעל גביע יין. החתן והכלה לוגמים מהכוס. ואז מגיע שלב טבעות נישואין, החתן ממקם את טבעת הנישואין על האצבע המורה של היד הימנית של הכלה ומקדש את הכלה באמצעות הברכה "הרי את מקודשת לי בטבעת זו". הכתובה (הלא היא חוזה החתונה) נקראית ומתחילים בשבעת הברכות של טקס החתונה. ברוב טקסי הנישואין החתן שובר את הכוס באמצעות כף רגלו הימנית והרבי נושא את ברכותיו. לאחר כן הזוג מלווה מעבר לחופה.

מונחים אשר חשוב להכיר

חופה – הביטוי יוחס בראשית דרכו לחדר הכלולות. החופה מורכבת מאריג התלוי על ארבע מוטות.

טבעות נישואין – טבעות נישואין לאישה שלא כמו טבעות אירוסין, הן טבעות אשר הפכו למנהג טבוע במסורת היהודית. יש קהילות בהן נעשה שימוש במטבעות במקום טבעות נישואין אך ברוב הקהילות לטבעות התפקיד העיקרי. הטבעת חייבת להיות שייכת לחתן ובשונה מטבעות אירוסין עליה להיות נקייה משיבוץ אבני חן. במהלך הטקס, החתן מעניק טבעת לכלתו כמחוות קניין והכלה אשר מסכימה לקבל את המחווה הופכת להיות אשתו כדת וכדין.

כתובה – מדובר במסמך תיעוד שמקורו בארמית, מציין התחייבות כלכלית של הגבר כלפי אשתו מתוך כבודו של מוסד הנישואין. הכתובה נוסדה על מנת להגן על האישה מפני קלות יתר של הבעל להתגרש ממנה.